להיות אני מול המצלמה, מול העולם

את עוד לא מבינה כמה זרעים שתלת באותם הרגעים ששמת את עצמך במצב של התמודדות, שלימים יגדלו לפרחים כל כך יפים של שבירת חוקי תדמית בעולמנו. עולם ששבוי בפרדיגמות של תדמית, כוח ושליטה. זה ממש בית כלא של "זהב", קשה להתעורר אליו וממנו. כל הכבוד לך שהעזת לעבוד בבלבול הזה של מה זה אומר עליי ומה יגידו. העזת לעבוד בעבודה הכי קשה—כזו שהשכר לבסוף הוא השכר הכי שווה על הפלנטה: חופש. חופש מ"לחפור את הראש" כל היום על איך זה נראה ומה זה אומר. וואו, זה היה אירוע מתמשך, כל הפצע נראות הזה—חיים שלמים.

בימים אלו אני ממשיכה לקלף מעצמי שאריות של פצע נראות. יש לי פצע באף כבר איזה שבועיים. תכל'ס, הוא לא עובר כי אני כל היום חופרת בו. כל מי שקרוב אליי יודע שאני מחטטת באף, כי אני עושה את זה לידם. אני מרגישה בנוח לעשות את החיטוט שלי ליד אנשים שאני מבלה איתם הרבה זמן. אני פשוט בגישה שזה לא אומר עליי כלום לחטט באף—כולם עושים את זה, אבל מתביישים לעשות את זה בפרהסיה. אז לי הייתה פחות בושה בקטע הזה, אבל לא עד הסוף.

היום ישבתי על ספסל באמצע רחוב לוינסקי וחיטטתי באף. מצאתי את עצמי נותנת עבודה בתוך הפצע באף וקולטת שלא אכפת לי אם רואים אותי. קלטתי כאלו שהסתכלו, אך הורידו מבט כשמבטינו נפגשו. הם חשו בושה, את השיפוטיות שלהם על החיטוט ומה זה אומר.

בתכל'ס, זה לא אומר כלום. זה נייטרלי. זה חיטוט באף.