להוריד את הרגל מהגז וליהנות מהדרך

יום אחד נסעתי בכביש המהיר עם הבת שלי ואז היא אומרת לי:

"זה נראה שכולם נוסעים בכביש ועוקפים אותנו כאילו ממהרים להגיע לאן שהוא, כאילו בתחרות"

זה נכון, כולם נוסעים כל כך מהר, למה זה? לאן כולם ממהרים? האם יש נקודת סיום ששם מחכים לנו עם פרסים?

האם יש מקום ראשון, שני, שלישי? האם המכונית עליה אני נוסעת אומרת עלי משהו? האם זה שנוסע במרצדס טוב יותר מזה שיש לו מזדה?

ומה עם זה שאין לא רכב בכלל, הוא לא נספר?

לרוב האנשים שאני מכירה יש מכונית. כל אחד והמכונית שלו.

יש את זה שנוסע במכונית עם ביצועים הכי הכי ומראה ממש מיוחד, אחר שיש לו מכונית פשוטה שרק תיקח אותו ממקום למקום,

יש את זה שייסע רק במכונית הבטוחה ביותר לפי סקר שוק של שקר כלשהוא, יש את זה שלוקח בכלל מכונית אספנות מיוחדת שלא עולה על המהירות המותרת

ויש כזה שנאלץ לקחת מכונית לפי התקציב שלו.

ואז יש את הכבישים שבהם אפשר לנסוע עם הרכב ולהגיע למקומות שונים,

יש כאלו שייסעו באותו המסלול כל יום, אלו שיש להם מסלול קבוע אבל גם כל פעם מנסים מסלולים חדשים,

ואת אלו שלא נוסעים בלילה או אלו שבכלל לא עולים על הכביש המהיר כי פוחדים. אנחנו שונים ומגוונים ואין סופיים, כאלו אנחנו בני האדם, זן אחד מלא מלא גוונים.

פעם גם אני נסעתי מהר, היה איזה משהו מלהיב באדרנלין אפילו ממכר. מצאתי את כל התירוצים שיצדיקו את זה כמו:

יש לי מכונית שיכולה להגיע לביצועים אז זה מתבקש, או באירופה המהירות המותרת היא כמעט כפולה משלנו אז לנסוע במהירות המותרת זה פשוט פחות קול.

עם הזמן הבנתי שהלב נשאר במקום ולא יורד לתחתונים כשנוסעים במהירות המותרת, יש לי זמן תגובה (ארוך יותר) אם משהו מגיח מולי,

אני לא מפחדת להיתקל בשוטר או מצלמת מהירות, אני לא מתעצבנת מזה שעכשיו חתך אותי, כשאני נוסעת לאט יותר אני יכולה ליהנות מהנוף,

אני צורכת פחות דלק, הבנתי גם שאם אני נוסעת לאט יותר אז אגיע ליעד במקסימום 5 דק יותר מאוחר, ביג דיל.

אם אני מקבילה את המכונית לגוף שלי, יעני הגוף שלי זה הכלי תחבורה במסלול החיים שלי, אז בשלוש שנים האחרונות אני לא עובדת את אותה כמות העבודה שקודם עבדתי,

אפילו אני אדייק ואגיד שאני לא מסוגלת לעבוד על אוטומט היום ועושה את הדבר הזה "עבודה" רק כשיש לי את התשוקה וההתרגשות,

כדי לתמוך את הדבר הזה ויתרתי על הוצאות שפתאום נראו לי מיותרות וזה הסתדר.

משהורדתי את הקצב ויצאתי מהמירוץ נהייתי יותר פנויה להיות קשובה לגוף שלי, כן כן, הוא מדבר, בשפה ובדרך שלו כן..

אז למדתי את השפה שלו (כי בואו, די התעלמתי ממנו רוב שנות חיי)ואז התחלתי לזהות מתי הוא כועס, עצוב, פגוע, מקנא, דחוי, נחות...

ואז שמתי לב איך אני פועלת: מאשימה, מתביישת, מתנשאת, תמיד צודקת, בקיצור מפוחדת... חשכו עיניי, ילדה בת 5 בגוף של אשה ועוד אמא!

אז העמקתי, למדתי, העזתי ושיניתי. הבנתי ש כשכל הדברים הפחות נעימים מגיעים יש לי בחירה, אני יכולה לבחור לעצור... ו..לחשוב איך אני יכולה להגיב...

אולי יש עוד דרכים ממה שאני בדרך כלל בוחרת שיהיו פחות דרמטיות ובכלל לא כואבות. ואז ניהיה יותר קל? כן, ניהיה יותר שקט, לא מאיים כזה, אני אפילו נהנית.

הסוף של כולנו ידוע, אומנם לא הזמן המדויק (לא נראה לי שמישהו היה רוצה לדעת את זה) אבל דיי ברור לכולנו מה קו הסיום של המשחק.

אז אולי כדאי להוריד את הרגל מהגז ופשוט ליהנות מהדרך?