עגלת קניות
סל הקניות שלך ריק
2025-04-21T20:32:28+03:00
2025-04-21T20:32:28+03:00
איך חלום הדוגמנות שלי בגיל 16 התגלגל לרגע מרגש עם הבת שלי ותיק פאוץ'
כשהייתי בת 16, היה לי חלום – רציתי להיות דוגמנית.
כמו הרבה נערות בגיל הזה, חיפשתי הכרה. רציתי שיגידו לי שאני יפה, שאני מיוחדת, שיראו אותי.
היה בזה משהו הרבה יותר עמוק מאסתטיקה או אופנה.
זה היה הרצון שיראו את האור שבי – גם אם אז לא ידעתי לקרוא לו כך.
יום אחד ראיתי מודעה בעיתון – דרושות נערות לצילומי דוגמנות.
ביקשתי מההורים לבוא איתי. הם הסכימו.
הגענו למשרדים של סוכנות, הייתה שם במה קטנה, מסלול מאולתר.
הבחור אמר לי ללכת עליו. זה היה מביך... אבל גם קצת מרגש.
אחר כך הוא אמר שיש לי פוטנציאל. אבל לפני שמתחילים – צריך לעשות בוק, כמובן.
העלות? כמה אלפי שקלים.
יצאנו משם, ואמא שלי מיד אמרה לי שזה רק עסק שעושים ממנו כסף, שזה לא אמיתי, ושאני אעזוב את כל הרעיון הזה.
משהו בי התכווץ.
העצב לא הגיע רק מזה שהדלת נסגרה בפניי, אלא מכך שלא קיבלתי את מה שכל כך ייחלתי לו – רגע של הכרה, חיבוק, משפט קטן כמו:
"מאיה, את יפה. את מיוחדת. גם בלי הבוק. פשוט ככה כמו שאת."
עברו שנים. אני כבר לא ילדה שמבקשת שיאשרו לה מבחוץ שהיא שווה.
אני אמא. אני יוצרת.
אני אישה שצמחה מתוך אותן תחושות ורגעים שהשאירו חותם.
ומתוך אותו כאב ישן, נולדה תנועה חדשה של אהבה עצמית – שאני מעניקה לעצמי וגם לבת שלי.
לאורי שלי נתתי במה כבר מגיל צעיר.
היא גדלה לצד התיקים שאני מעצבת, מכירה כל דגם, רואה את תהליך היצירה.
לפעמים היא מצטלמת איתם, לפעמים עושה סרטונים, ותמיד זה קורה בצורה טבעית, משוחררת, בלי כובד, בלי פרשנות.
זה פשוט עוד מרחב שהיא מרגישה בו בנוח.
והשבוע, היא אמרה לי:
"אמא, אני הולכת עם הפאוץ' שהבאת לי לכל מקום, אני שמה בו את כל הדברים שאני צריכה."
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא בחרה תיק של MAYKO בעצמה.
וזה לא היה סתם תיק. זה היה תיק שהיא באמת התחברה אליו, שהפך להיות שלה.
זה עורר בי התרגשות גדולה.
שאלתי אותה אם בא לה להצטלם קצת ללקוחות שלי – והיא זרמה, כמו שרק היא יודעת.
כשצפיתי בתמונות אחר כך – התרגשתי.
לא רק כי היא נראתה מתוקה בטירוף, אלא כי הבנתי –
שהילדה בת ה־16 שבי, זו שרצתה במה, קיבלה אותה דרך אמא שהיא אני היום.
ואורי, הילדה שלי, מקבלת ממני את מה שלי לא היה.
הכרה, מקום, חופש, אהבה – בלי תנאים, בלי מבחנים, בלי "אם רק תשלמי על בוק".
וככה תיק פאוץ' קטן הפך לרגע ענק של ריפוי בין דורות.
איך חלום הדוגמנות שלי בגיל 16 התגלגל לרגע מרגש עם הבת שלי ותיק פאוץ'
כשהייתי בת 16, היה לי חלום – רציתי להיות דוגמנית.
כמו הרבה נערות בגיל הזה, חיפשתי הכרה. רציתי שיגידו לי שאני יפה, שאני מיוחדת, שיראו אותי.
היה בזה משהו הרבה יותר עמוק מאסתטיקה או אופנה.
זה היה הרצון שיראו את האור שבי – גם אם אז לא ידעתי לקרוא לו כך.
יום אחד ראיתי מודעה בעיתון – דרושות נערות לצילומי דוגמנות.
ביקשתי מההורים לבוא איתי. הם הסכימו.
הגענו למשרדים של סוכנות, הייתה שם במה קטנה, מסלול מאולתר.
הבחור אמר לי ללכת עליו. זה היה מביך... אבל גם קצת מרגש.
אחר כך הוא אמר שיש לי פוטנציאל. אבל לפני שמתחילים – צריך לעשות בוק, כמובן.
העלות? כמה אלפי שקלים.
יצאנו משם, ואמא שלי מיד אמרה לי שזה רק עסק שעושים ממנו כסף, שזה לא אמיתי, ושאני אעזוב את כל הרעיון הזה.
משהו בי התכווץ.
העצב לא הגיע רק מזה שהדלת נסגרה בפניי, אלא מכך שלא קיבלתי את מה שכל כך ייחלתי לו – רגע של הכרה, חיבוק, משפט קטן כמו:
"מאיה, את יפה. את מיוחדת. גם בלי הבוק. פשוט ככה כמו שאת."
עברו שנים. אני כבר לא ילדה שמבקשת שיאשרו לה מבחוץ שהיא שווה.
אני אמא. אני יוצרת.
אני אישה שצמחה מתוך אותן תחושות ורגעים שהשאירו חותם.
ומתוך אותו כאב ישן, נולדה תנועה חדשה של אהבה עצמית – שאני מעניקה לעצמי וגם לבת שלי.
לאורי שלי נתתי במה כבר מגיל צעיר.
היא גדלה לצד התיקים שאני מעצבת, מכירה כל דגם, רואה את תהליך היצירה.
לפעמים היא מצטלמת איתם, לפעמים עושה סרטונים, ותמיד זה קורה בצורה טבעית, משוחררת, בלי כובד, בלי פרשנות.
זה פשוט עוד מרחב שהיא מרגישה בו בנוח.
והשבוע, היא אמרה לי:
"אמא, אני הולכת עם הפאוץ' שהבאת לי לכל מקום, אני שמה בו את כל הדברים שאני צריכה."
זו הייתה הפעם הראשונה שהיא בחרה תיק של MAYKO בעצמה.
וזה לא היה סתם תיק. זה היה תיק שהיא באמת התחברה אליו, שהפך להיות שלה.
זה עורר בי התרגשות גדולה.
שאלתי אותה אם בא לה להצטלם קצת ללקוחות שלי – והיא זרמה, כמו שרק היא יודעת.
כשצפיתי בתמונות אחר כך – התרגשתי.
לא רק כי היא נראתה מתוקה בטירוף, אלא כי הבנתי –
שהילדה בת ה־16 שבי, זו שרצתה במה, קיבלה אותה דרך אמא שהיא אני היום.
ואורי, הילדה שלי, מקבלת ממני את מה שלי לא היה.
הכרה, מקום, חופש, אהבה – בלי תנאים, בלי מבחנים, בלי "אם רק תשלמי על בוק".
וככה תיק פאוץ' קטן הפך לרגע ענק של ריפוי בין דורות.
